פרשת אחרי מות - עלייה חמישית

בעלייה זו נוגעת התורה באחד האיסורים המרכזיים ביותר ביהדות, איסור אכילת דם, וממשיכה גם אל יסודות מוסריים רחבים של זהות והנהגה.

”כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר”

“וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ” (פסוק י).

הדם הוא סמל החיים עצמם, “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא” (פסוק יא), ולכן הוא שייך בלעדית להקרבה על המזבח, לא למאכל אנושי. זו קדושה שלא נוגעים בה. רק ה’ רשאי לקבל אותה, דרך המזבח בלבד.

צייד? שפוך את הדם וכסה בעפר

“אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף… וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר” (פסוק יג).

גם בשעת הריגת חיה מותרת, נדרש האדם לכבד את חייה. לאכול, כן. אבל בברכה, בצניעות, בראיית החיים שנלקחו.

גם על טומאה דרוש ניקיון

“וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה… וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם… וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ” (פסוקים טו-טז).

התורה דורשת אחריות אישית. אם נכנסת לטומאה, צא ממנה בניקיון, תרתי משמע. לא לטאטא, אלא להיטהר.

לא כמו מצרים וכנען

“כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ” (פסוק ג).

העם היהודי מצווה לא לחקות תרבות פגומה, גם אם היא מפוארת ו”מובילה”. במקום זה: “אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ” (פסוק ד), כי הדרך הנכונה נקבעת על ידי ה’, לא על ידי אופנות מתחלפות.

”וָחַי בָּהֶם”

“אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (פסוק ה).

מצוות אינן עונש או עול, הן חיים. רק על ידי שמירתן, האדם חי באמת, בנפש, ברוח, ובנשמה.

נפלא לראות כיצד התורה שוזרת קדושה, מוסר, ומשמעות בכל פרטי החיים, מהדם ועד החוקים הגדולים.

עוד שאלות על הפרשה

?

האם שני השעירים מייצגים שני כוחות בתוך האדם - אחד שמוקרב לקודש ואחד שחייב להישלח למדבר?

שני השעירים של יום הכיפורים כמראה לנפש האדם: אותו כוח פנימי יכול להפוך לקדושה כשהוא מכוון, או למדבר כשהוא משוחרר בלי גבול.