פרשת שפטים - עלייה ראשונה

העלייה נפתחת במשפט שכולו אחריות אישית: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ” (דברים טז, יח). לא רק “לכם” אלא “לְךָ”: לכל עיר, לכל קהילה, ולכל אדם שיש לו שערים, חושים וכניסות, שצריך לשמור עליהם.

א. יסודות הצדק

שלושה לאווים בבת אחת: “לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד” (טז, יט). התורה גם מסבירה למה: “כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים”, אפילו חכם איננו חסין. מיד באה הסיסמה המוסרית הגדולה: “צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף” (טז, כ), לא רק יעד צודק אלא גם דרכים צודקות.

ב. פולחן נקי, משפט נקי

אסור לטשטש את גבולות הקדושה: “לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח” (טז, כא) ו”וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה” (טז, כב). עבודת ה’ נקייה מעירוב זר, וכך גם המערכת השיפוטית.

ג. עוון עבודה זרה, ודין קפדני

אם נמצא מקרב העם עובד עבודה זרה, “אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי” (יז, ג), אין פועלים בחיפזון: “וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב” (יז, ד). רק “עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה” (יז, ו), והעדים עצמם נושאים באחריות: “יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה” (יז, ז). הצדק כאן גם מהודק וגם אנושי, ובולם חריצת דין על סמך שמועה.

ד. מן השערים אל המקום אשר יבחר

כשדבר “יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט” (יז, ח), עולים: “וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדוָד אֱלֹהֶיךָ” (יז, ח). שם מכריעים “אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט” (יז, ט), ועל פסקם נאמר: “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל” (יז, יא). מרות התורה חיה “בַּיָּמִים הָהֵם”, גם כשהמורים הם בני דורנו, וכלשון רש”י שם: “אין לך אלא שופט שבימיך”.

קווי עומק קצרים

• “לְךָ”: גם פנימה. מה שנכנס בשערי התודעה שלנו קובע איך נשפוט אנשים ומצבים.

• “צֶדֶק צֶדֶק”: הכפילות דורשת צדק במטרה ובאמצעים. רודפים בית דין ראוי גם אם הוא רחוק או לא נוח, וכלשון רש”י על הפסוק: “הלך אחר בית דין יפה”.

• אחריות עדים: המשפט לא מתנהל מאחורי מקלדת. מי שמעיד נוגע בדמו של הנידון ולכן בודק את עצמו שבעתיים.

• סולם הסמכות: יש מקום לפסיקה מקומית, ויש רגע לדעת לעלות ולשאול, בביטול ובענווה, את המקום אשר יבחר.

בקצרה: שופטים נקיים, פולחן נקי, ולב נקי. זה המשולש שמחזיק חברה חיה על אדמתה.