העלייה נפתחת בסיום תיאור מעמד הר סיני: “אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְדוָד אֶל כָּל קְהַלְכֶם… קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” (ה:יט). רש”י מבאר את “וְלֹא יָסָף” בעקבות התרגום: “מְתַרְגְּמִינָן וְלָא פָּסִיק… כִּי קוֹלוֹ חָזָק וְקַיָּם לְעוֹלָם” (רש”י על ה:יט), ומביא גם דעה שנייה, שלא הוסיף להיראות באותו פומבי. קול שנחרת על שני לוחות האבן וניתן למשה.
העם, נוכח הגילוי האדיר, מתקרב אל משה ביראה ואומר: ראינו את כבוד ה’ ושמענו את קולו מתוך האש, ועם זאת אנו חיים, אך חוששים שמא אם נמשיך לשמוע, נמות. הם מבקשים שמשה יהיה שליחם, ישמע את דבר ה’, ויעביר להם.
התגובה האלוקית מרגשת: “הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ” (ה:כה). יש כאן הכרה בכך שהיראה איננה חולשה, אלא כלי לשימור הקרבה והמחויבות. ואז נשמעת הקריאה הנדירה: “מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם” (ה:כו), כיסופים לכך שיראה זו תישאר בלבם לעד.
ה’ מצווה את משה לשוב וללמדם את כל המצוות, החוקים והמשפטים, כדי שיעשו אותם בארץ שהם עומדים לרשת. התורה מדגישה שוב ושוב: לא לסטות ימין ושמאל, ללכת בכל הדרך, למען תחיו, ותאריכו ימים על האדמה.
לקראת סיום העלייה נפתחת הקדמה למצווה המרכזית שתבוא: יראת ה’ ושמירת המצוות בכל הדורות, “אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ” (ו:ב), כדרך חיים רציפה, המביאה אריכות ימים ושפע בארץ זבת חלב ודבש.
הבקשה “מִי יִתֵּן” היא ביטוי נדיר של כמיהה. יש בה רמז לכך שהקשר עם ה’ אינו חד-צדדי, גם הוא “רוצה” אותנו. היראה והאהבה שאנו מפתחים אינן רק דרישות מאיתנו, אלא גם משאת נפש. כשאנו שומרים מצווה מתוך חיבור פנימי, אנו עונים לאותה קריאה נסתרת, ומקרבים את עצמנו אליו באמת.
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.