באמצע נאומו משה עוצר ומוסר לישראל את הציווי שילווה את העם בכל הדורות: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדוָד אֱלֹהֵינוּ יְדוָד אֶחָד” (ו:ד). פסוק קצר, והוא יסוד האמונה היהודית: אחדות הבורא, שאינה מותירה מקום לעבודה זרה ולא לריבוי רשויות.
מיד אחר כך בא הציווי לאהוב את ה’ “בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ” (ו:ה). רש”י על הפסוק מפרש “מְאֹדֶךָ” בכל ממונך, ומנמק שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכך נאמרה גם התיבה הזאת. משה מדגיש שהתורה צריכה להיות “עַל לְבָבֶךָ” (ו:ו), לא ידיעה שכלית בלבד אלא הרגשה פנימית וחיה. הדרך לכך היא בשינון מתמיד, בהעברת המסר לילדים, ובדיבור על דברי התורה בכל מצב: בבית ובדרך, בשכיבה ובקימה.
מצוות תפילין ומזוזה מופיעות כאן כחלק ממערך זה, קשר יומיומי ומוחשי עם התורה, על היד ועל הראש, ועל פתח הבית והשערים. משם עוברת התורה להזהיר את העם: כשייכנסו לארץ וימצאו ערים ובתים ובורות וכרמים שכבר הוכנו להם, עליהם להיזהר שלא לשכוח את ה’ ולא להימשך אחרי אלוהי העמים שסביבם.
משה מזכיר את מה שאירע במסה, ומזהיר לא לנסות את ה’ אלא לשמור את מצוותיו ולעשות “הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְדוָד” (ו:יח). הרמב”ן על הפסוק מביא בשם רבותינו שזו פשרה ולפנים משורת הדין, ומבאר את הכוונה: אי אפשר להזכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו ואת כל משאו ומתנו, ולכן אחרי שפירטה מצוות רבות חזרה וציוותה בדרך כלל לעשות את הטוב והישר גם במקום שלא צוותה בו במפורש.
בסוף העלייה מתוארת שיחה חינוכית נצחית: הבן שואל “מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים” (ו:כ), והתשובה אינה מתחילה מהסבר פילוסופי אלא מסיפור: “עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדוָד מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה” (ו:כא). הזיכרון הלאומי הוא הבסיס להבנת המצוות, והן אינן גזרה שרירותית אלא הדרך לחיות בטוב.
רעיון לחיים: ה”שמע” מבקש לחבר בין אמונה ללב פועם, בין דיבור למעשה. הוא מלמד שהעברת האמונה לדור הבא איננה רק שיעור מסודר, אלא נמצאת בכל רגע ורגע. השיחה הקטנה עם הילד בדרך והדוגמה האישית בבית הן שממשיכות את הברית לדורות. הילד לא זוכר את מה שהסבירו לו, הוא זוכר את מה שראה.
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.