העלייה נפתחת באזהרה ברורה לקראת הכניסה לארץ: שבעה עממים, “רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ” (ז:א), יושבים בארץ, אך ה’ יתן אותם לפני ישראל. הציווי חד משמעי: “הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם” (ז:ב). רש”י על הפסוק מפרש “וְלֹא תְחָנֵּם” בשתי דרכים, לא לתת להם חן, ולפי דבר אחר לא לתת להם חניה בארץ. מיד לאחר מכן בא האיסור על חיתון, והנימוק מפורש בכתוב: הבן יוסר מאחרי ה’ ויעבוד אלוהים אחרים.
ההתמודדות עם תרבות העממים דורשת פעולה ולא רק הימנעות: לנתוץ מזבחות, לשבר מצבות, לגדע אשרות ולשרוף פסילים. בכך שומר העם על ייחודו כעם קדוש, עם סגולה.
ואז מגיעה נקודת המפנה של העלייה. הבחירה בישראל אינה נובעת מגודל או מכוח, ההפך: “לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְדוָד בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים” (ז:ז). הסיבה היחידה שהתורה מציינת היא אהבה ושבועה: “כִּי מֵאַהֲבַת יְדוָד אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם” (ז:ח), ומכוחן היתה היציאה ממצרים והפדיון מבית עבדים.
מכאן עולה יסוד חשוב: הקשר בין ה’ לישראל אינו מותנה בהישגים, אך גם אינו פוטר מאחריות. ה’ הוא “הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו” (ז:ט), ולעומת זאת “לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ” (ז:י), הדין אינו נדחה. העלייה נחתמת בציווי לשמור את המצוות, החוקים והמשפטים, כבסיס לחיי העם בארץ.
רעיון לחיים: העלייה מציבה זו מול זו אהבה שאינה תלויה בדבר ואחריות שאינה מתפשרת. הבחירה היא מתנה, ודווקא משום כך היא דורשת שמירה על הזהות ועל הגבולות. אדם ששומר על גבולותיו הפנימיים לא מצטמצם, הוא מתחזק. הגבול איננו חומה שסוגרת, הוא מה שמאפשר לזהות להישאר זהות.
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.