למה דווקא אחרי הימים הנוראים, שבהם אנחנו עומדים ביראה מול הקב״ה, מגיע חג שבו המצווה המרכזית היא דווקא לשמוח?
יש כאן מהלך נפלא: סוכות אינו ההפך מהימים הנוראים. הוא התוצאה שלהם.
בראש השנה ויום הכיפורים האדם עומד מול הקב”ה ושואל את עצמו: מי אני? מה עשיתי? מה אני צריך לתקן? בסוכות מגיעה שאלה אחרת: אחרי שעברתי את הדין, התשובה והכפרה - איך נראים החיים שלי עכשיו?
התורה עצמה מדגישה בסוכות את השמחה באופן יוצא דופן. על ארבעת המינים נאמר:
“וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְדוָד אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.”
ויקרא כג, מ.
שימו לב לשתי המילים המדהימות: “ושמחתם לפני”.
השמחה איננה בריחה מהקב”ה אחרי עשרה ימים רציניים. להפך - השמחה עצמה מתרחשת לפני ה’. כלומר, היראה והקרבה אינן שני עולמות נפרדים. אפשר לעמוד לפני הקב”ה בראש השנה ביראה, ובאותה נוכחות עצמה לעמוד לפניו בסוכות בשמחה.
ובספר דברים התורה מוסיפה:
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”
דברים טז, יד.
ובהמשך אותו עניין:
“וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.”
דברים טז, טו.
אבל כאן מגיע החלק המפתיע באמת.
מדרש תנחומא מתאר במפורש את המעבר מיום הכיפורים לסוכות. המדרש מסביר את הביטוי “ביום הראשון” שבמצוות ארבעת המינים ושואל כיצד הוא “ראשון”, הרי זה היום החמישה עשר בחודש. תשובתו היא שזהו “ראשון לחשבון עונות”. המדרש מתאר את ישראל ביום הכיפורים מתענים, מבקשים רחמים וזוכים למחילה, ולאחר מכן מגיעים לסוכות עם הלולבים ומהללים את הקב”ה. מקור: מדרש תנחומא, אמור, סימן כב.
וזה משנה את כל התמונה.
לפי המדרש, סוכות אינו מגיע במקרה חמישה ימים אחרי יום הכיפורים. הוא מציג שלב חדש: אחרי המחילה מתחילים מחדש.
וכאן אני עובר מרגע זה מן הציטוטים אל רעיון ופרשנות:
אפשר לתאר את חודש תשרי כשלושה שלבים בנפש.
בראש השנה האדם אומר: הקב”ה הוא המלך, ואני אינני מרכז העולם.
ביום הכיפורים הוא אומר: טעיתי, התרחקתי, ואני רוצה לשוב.
ובסוכות הוא אומר: ועכשיו אני רוצה לחיות איתך.
וזה אולי הדבר היפה ביותר.
ביום הכיפורים האדם מגיע כמעט בלי גוף - לא אוכל, לא שותה, מתרחק מחיי היומיום. בסוכות הכיוון מתהפך לגמרי. נכנסים עם הגוף לתוך המצווה. אוכלים בסוכה, שותים בסוכה, יושבים בסוכה, מארחים בסוכה וחיים בתוכה.
הרעיון כאן הוא שלאחר שהאדם התרומם ביום הכיפורים, המטרה איננה להישאר למעלה. המטרה היא להוריד את הקדושה בחזרה אל החיים.
ויש עוד נקודה.
אדם יכול לחשוב שתשובה אמיתית צריכה להשאיר אותו שבור: אם באמת הבנתי את החטאים שלי, כיצד אני יכול פתאום לשמוח?
והתשובה של סוכות, כרעיון רוחני, כמעט הפוכה:
אם עשית תשובה אבל אינך מסוגל להגיע ממנה לשמחה, ייתכן שעדיין לא הפנמת את משמעותה של המחילה.
היראה אומרת: יש משמעות למעשיי.
התשובה אומרת: אני מסוגל להשתנות.
והשמחה אומרת: הקשר לא הסתיים.
לכן סוכות אינו מגיע למרות יום הכיפורים.
הוא מגיע בגלל יום הכיפורים.
ואולי זו הסיבה שהשמחה של סוכות עמוקה כל כך: זו אינה שמחתו של אדם שמעולם לא נפל. זו שמחתו של אדם שנפל, עמד בדין, ביקש סליחה - וגילה שהדלת עדיין פתוחה.
ואז, חמישה ימים אחרי יום הכיפורים, התורה כביכול אינה שולחת אותו לארמון מפואר.
היא שולחת אותו לסוכה.
מבנה פשוט, זמני, עם סכך מעל הראש.
וזו כבר שאלה אפילו עמוקה יותר: מדוע דווקא אחרי שהאדם זכה למחילה, הקב”ה כביכול אומר לו לעזוב את הבית הבטוח שלו ולשבת בדירת עראי?
הנקודה הבאה היא רעיון ופרשנות, ולא טענה שהתורה עצמה אומרת במפורש שזו הסיבה לסמיכות יום הכיפורים וסוכות.
כי אחרי יום הכיפורים נשארת לאדם שאלה אחת מסוכנת מאוד:
על מה אתה נשען עכשיו?
ביום הכיפורים האדם עומד כמעט בלי כלום. בלי אוכל, בלי שתייה, בלי עסקים, בלי רכוש. הוא עומד מול הקב”ה כאדם בלבד.
ואז נגמר הצום.
הוא חוזר הביתה.
לדלת. למנעול. לחשבון הבנק. לרכוש. לעבודה. לכל הדברים שנותנים לו תחושה שהחיים שוב בשליטה.
ואז, כמה ימים אחר כך, מגיעה הסוכה.
והתורה מצווה לעבור מן הבית אל הסוכה. בויקרא כג, מב-מג מצוות הישיבה בסוכה נקשרת במפורש לזיכרון ישיבת בני ישראל בסוכות בעת יציאת מצרים.
והרמב”ם מנסח בהלכות סוכה ניסוח כמעט מטלטל:
“עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע”
משנה תורה לרמב”ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, ו, ה (ומקורו במשנה, סוכה ב, ט).
חשבו מה נאמר כאן.
כל השנה אדם משקיע מאמצים עצומים כדי להפוך את חייו ל”קבע”.
בית קבע.
פרנסה קבועה.
תוכניות קבועות.
מעמד קבוע.
ביטחון קבוע.
ופעם אחת בשנה אומרים לו: עכשיו תצא החוצה.
לא מפני שהבית רע.
אלא כדי שלא תתבלבל ותחשוב שהבית הוא מה שמחזיק אותך.
ואז מתגלה הסוד של הסוכה:
יום הכיפורים מטפל בחטא.
סוכות, כרעיון, מטפל במשהו עמוק יותר:
באשליית השליטה.
אדם יכול לצאת מיום הכיפורים נקי לחלוטין ועדיין לחזור בדיוק לאותה תפיסת חיים: אני בטוח מפני שיש לי קירות, כסף, תוכניות וקשרים.
ולכן אפשר לדרוש שהשלב הבא הוא הסוכה.
אתה נכנס למקום שבו הגג בכוונה אינו גג רגיל.
הרוח מורגשת.
החוץ מורגש.
השמים אינם רחוקים כל כך.
והאדם מגלה דבר פרדוקסלי:
אפשר להיות פחות מוגן מבחוץ, ולהרגיש יותר מוחזק מבפנים.
וזה מסביר גם דבר יפה מאוד בתזמון.
סוכות חל בתקופת האסיף. התורה עצמה מציינת את חג הסוכות בזמן איסוף תבואת הארץ, בויקרא כג, לט.
דווקא כאשר המחסנים מתמלאים…
דווקא כאשר אדם מסתכל על היבול ואומר לעצמו: השנה הסתדרתי…
דווקא אז הוא עוזב את ביתו.
זה כמעט הפוך ממה שהיינו מצפים.
כאשר אין לך כלום, קל יחסית לומר שאתה תלוי בקב”ה.
האתגר הגדול יותר הוא לומר זאת כאשר יש לך הכול.
ולכן, כרעיון ודרשה, אפשר לראות רצף מדהים:
בראש השנה הקב”ה כביכול אומר לאדם: זכור מי המלך.
ביום הכיפורים: זכור שאתה יכול לשוב.
ובסוכות: עכשיו, אחרי שסלחתי לך, בוא נראה אם אתה מסוגל גם לסמוך עליי.
והנה הנקודה שבעיניי הופכת את סוכות לחג הרבה יותר עמוק ממה שנדמה:
הקב”ה אינו כביכול מוציא את האדם מהבית כעונש אחרי יום הכיפורים.
להפך.
אפשר לדרוש שהוא מוציא אותו החוצה דווקא מפני שהיחסים תוקנו.
כאילו נאמר לו:
עד עכשיו עמדת לפניי כנאשם המבקש מחילה.
עכשיו אינך נאשם.
עכשיו אתה אורח.
ועכשיו אפשר לשבת יחד בסוכה.
זו כבר איננה יראה של אולם המשפט.
זו קרבה.
ולכן אולי אין סתירה בין הסוכה הרעועה לבין העובדה שסוכות הוא זמן של שמחה.
אולי זאת בדיוק השמחה:
לגלות שמה שהחזיק אותך מעולם לא היו הבית והקירות, אלא הביטחון בה’.