פרשת קדושים - עלייה חמישית

העלייה פותחת בנושא מזעזע ועמוק כאחד: הקרבת ילדים למולך. פולחן אלילי שהיה נפוץ בקרב עמי כנען, ושיאו בהקרבת בנים ובנות לשם עבודת אל נכר.

”לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי”

התורה אינה רק אוסרת זאת. היא רואה בכך פגיעה כפולה: “לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי” (פסוק ג). מעשה זה מטמא את קדושת המקדש כולו, ומחלל את שמו של הקב”ה.

אחריות הציבור

התורה מדגישה שהאחריות מוטלת גם על הציבור: “וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא” (פסוק ד). כלומר, אם החברה תשתוק, תתעלם ולא תתערב, גם היא נושאת באשמה. זהו עיקרון מוסרי חריף: גם עמידה מן הצד מול עוול היא פשע.

אובות וידעונים: זנות רוחנית

אחר כך מפנה התורה את תשומת הלב לסכנה נוספת: פנייה אל כוחות על-טבעיים אסורים, אובות וידעונים. מדובר באמצעים מיסטיים (כמו העלאת רוח המת או ניחוש עתידות) שהיו נפוצים בתרבויות הפגאניות.

התורה אוסרת את הפנייה אליהם באותה נשימה שבה היא אוסרת על זנות רוחנית: “לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם” (פסוק ו). מדובר בזנות רעיונית, בהחלפת הקשר הישיר עם ה’ בתיווך של כוחות עלומים.

דרך התורה לעומת הניחוש

הרמב”ן (דברים יח, יג) מסביר את ההיפך החיובי של איסור הניחוש בפסוק “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”: “שֶׁנְּיַחֵד לְבָבֵנוּ אֵלָיו לְבַדּוֹ”.

ההבדל בין דרך התורה לבין הפנייה אל אובות וידעונים אינו רק טכני. במקום לחפש לדעת את העתיד דרך כוחות עלומים, האדם נקרא ליחד את לבו לה’ לבדו, לבטוח בהשגחתו, ולחיות חיים מוסריים בתוך המציאות הטבעית.

הקריאה לאומץ מוסרי

יש כאן קריאה עזה לאומץ מוסרי: להתייצב מול עוולות, לא לעצום עיניים. כשחברה נלחמת ברע, היא שומרת על קיומה הפנימי. וכשאדם שומר על קדושתו, גם בתוך המורכבות של העולם, הוא נוגע באמת האלוקית.