פרשת שלח לך - עלייה שביעית

המעמד טעון. עמוד הענן עוד שוכן מעל המחנה, אך הלב כבד אחרי חטא המרגלים וגזירת הנדודים. ובתוך כל אלה, העלייה השביעית פורשת את כל המנעד האנושי: משגגה בתום לב ועד חטא במזיד, מחילול שבת ועד ציצית.

הפתיחה היא דין: “וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה” (במדבר ט״ו:כ״ז). מי ששגה - יש לו תיקון: קורבן, כפרה, סליחה. אבל מי שחוטא “ביד רמה” - “הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא” (שם, פסוק ל״א). הרמב”ם במורה נבוכים (ג, מא) מסביר: זהו מי שחוטא בפרהסיא ובחוצפה, לא מתוך תאווה רגעית אלא מתוך התרסה גלויה נגד התורה. מיד אחר כך מגיע מקושש העצים בשבת, והדין נחרץ: “מוֹת יוּמַת” (שם, פסוק ל״ה).

ואז, באמצע כל כובד הדין, נוחתת מצוות הציצית: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת… וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (שם, פסוק ל״ח). מה היא עושה דווקא כאן?

רש”י, בשם מדרש תנחומא, מחזיר אותנו היישר לתחילת הפרשה: “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם” - מלשון “מִתּוּר הָאָרֶץ”. הלב והעיניים הם מרגלים לגוף: העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העבירה. אותה תיירות פנימית שהפילה את המרגלים - הציצית באה לעצור. ועוד הוא מביא: ציצית בגימטריה שש מאות, ועם שמונה חוטים וחמישה קשרים - תרי”ג. בגד פשוט שנושא עליו את כל התורה.

ועל פתיל התכלת דרש ר’ מאיר במנחות מג ב: “שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד”. חוט אחד, והמבט מטפס ממנו עד כיסא הכבוד.

המסר חד: הפרשה שנפתחה בעיניים שתרו וטעו, נסגרת בעיניים שרואות ונזכרות. לא במקרה אותו שורש. התורה לא מבקשת לעצום עיניים - היא מבקשת שנחליט מי מנהל אותן.