פרשת ואתחנן - עלייה שנייה

העם עומד על סף הכניסה לארץ, ומשה רבנו, זה שזכה להובילם ארבעים שנה במדבר אך לא ייכנס איתם, מוסר להם את דברי הצוואה. “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים… לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (ד:ה). רש”י מבאר על הפסוק הבא: “וּשְׁמַרְתֶּם” זו משנה, כלומר הלימוד, “וַעֲשִׂיתֶם” כמשמעו, ועל שניהם יחד נאמר “בָּזֹאת תֵּחָשְׁבוּ חֲכָמִים וּנְבוֹנִים לְעֵינֵי הָעַמִּים” (רש”י על ד:ו). התורה נשמרת קודם בלימוד ואחר כך במעשה, וזו החוכמה שהעמים רואים מבחוץ.

משה מציב לעם יעד כפול: לקיים את התורה, ולשמר אותה בלבבות. “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים… וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ” (ד:ט). רש”י מחדד את שני צידי המטבע: “כְּשֶׁלֹּא תִשְׁכְּחוּ אוֹתָם וְתַעֲשׂוּם עַל אֲמִתָּתָם, תֵּחָשְׁבוּ חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, וְאִם תְּעַוְּתוּ אוֹתָם מִתּוֹךְ שִׁכְחָה, תֵּחָשְׁבוּ שׁוֹטִים” (רש”י על ד:ט). השכחה איננה רק אובדן ידע, היא מעוותת את מה שנשאר.

הוא משיב את העם אל רגע השיא, מעמד הר סיני: האש הבוערת עד לב השמים, הקול האלוקי הנשמע אך לא נראה. מכאן נובעת האזהרה החמורה מפני פסל ותמונה ומפני השתחוויה לכל צבא השמים.

אבל משה לא מסתפק באזהרה. הוא מגלה להם, בכאב נבואי, מה שיקרה בעתיד: “וְהֵפִיץ יְדוָד אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם” (ד:כז). הוא יודע, עוד לפני שנכנסו לארץ, על הגלות שתבוא. אך באותה נשימה הוא מעניק את התקווה: “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְדוָד אֱלֹהֶיךָ” (ד:ל).

הרמב”ן מבאר שהפסוק רומז לגאולת בבל: “גַּם זֶה רֶמֶז לִגְאֻלַּת בָּבֶל שֶׁשָּׁבוּ אֶל הַשֵּׁם וְהִתְוַדּוּ לְפָנָיו וְשָׁמְעוּ לְקוֹל הַנְּבִיאִים” (רמב”ן על ד:ל), ואת הגאולה העתידה הוא רומז בסוף הספר. הגלות נחזתה מראש, וגם השיבה נחזתה מראש והתקיימה. זה מתחבר לפסוק “וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ” (ד:לט): לא די בידיעה שכלית, צריך להשיב את הדברים ללב, להפנים אותם עד שיחיו אותנו מבפנים.

העלייה חותמת באמירה שהיא יסוד היסודות: “אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְדוָד הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ” (ד:לה). זו איננה אמונה עיוורת, זו ידיעה מבוססת ראייה, שמיעה והיסטוריה חיה. העלייה הזו נעה בין עבר לעתיד: זיכרון הר סיני, אזהרה מגלות, בשורת שיבה, והקריאה להשיב את הדברים ללב. גם בחיים האישיים יש מחזורים כאלה, רגעי שיא, ירידות וחזרה, והשאלה היא אם נצליח להחזיר ללב את האמת שראינו גם כשהחיים מושכים למקומות אחרים.