פרשת וירא - עלייה שישית

אבימלך מגיע אל אברהם עם פיכול, שר צבאו, ובפיו בקשה: להישבע שינהג בנאמנות בו ובצאצאיו, ולגמול לו חסד כפי שנהג בו. הוא מסביר מדוע הוא מבקש את הקרבה הזאת: הוא רואה שאלוהים עם אברהם בכל מעשיו. אברהם מסכים להישבע, אבל מעלה עניין שלא הוסדר: עבדי אבימלך גזלו באר מים שחפר. אבימלך משיב שרק עכשיו שמע על כך.

השניים כורתים ברית. אברהם נותן לאבימלך צאן ובקר, ומפריד מן העדר שבע כבשות. קבלתן מידו תהיה עדות לכך שהוא חפר את הבאר. המקום נקרא באר שבע, על שם השבועה שנשבעו שם. אחרי שאבימלך ופיכול עוזבים, אברהם נוטע אשל בבאר שבע וקורא שם בשם ה׳, אל עולם. בראשית כ״א, כ״ב־ל״ד

להסכים לברית ולדבר על מה שכואב

יש משהו מפתיע בסדר השיחה. אברהם כבר הסכים להישבע, ובכל זאת אינו מדלג על הבאר שנגזלה. הבקשה ליחסים טובים מקבלת תשובה חיובית, ולצדה עולה גם העוול שנעשה לו.

ספורנו מסביר מדוע אברהם מפנה את התוכחה דווקא לאבימלך, אף שעבדיו הם שגזלו: כשליט, מוטלת עליו אחריות לגזל שנעשה בארצו ואין מי שמונע אותו. הוא מוסיף שאברהם מוכיח אותו גם על כך שאנשים כאלה נמצאים בביתו. ספורנו לבראשית כ״א, כ״ה

אפשר לראות בשיחה הזאת דרך לבנות אמון: להסכים לקשר, ובתוכו לדבר במפורש על הפגיעה. שבע הכבשות נותנות לבירור הזה ביטוי מוחשי. אברהם מסביר מה קבלתן אמורה להעיד: הוא שחפר את הבאר. לצד השבועה על העתיד, יש גם הכרה במעשה שנעשה בעבר.

מן הבאר אל האורחים

אחרי הברית מופיעה נטיעת האשל. רש״י מביא מחלוקת בין רב לשמואל: אחד מפרש שמדובר בפרדס שפירותיו נועדו לאורחים, והאחר בפונדק לאירוח. בשתי הדרכים, האשל קשור באנשים שיבואו לאכול ולהתארח. רש״י לבראשית כ״א, ל״ג

בהמשך רש״י מביא את הדרשה שלפיה אברהם היה מזמין את האורחים, אחרי שאכלו ושתו, לברך את מי שהמזון שייך לו: בורא העולם. כך הוא קושר בין הכנסת האורחים לבין הקריאה בשם ה׳. רש״י לבראשית כ״א, ל״ג

בקריאה הזאת, אברהם עומד על כך שיכירו בבאר שחפר, ובה בעת מלמד את אורחיו לראות מעבר לאדם שנתן להם את הארוחה. יש מקום לעמל האנושי ולזכויות הנובעות ממנו, ויש מקום גם להכרת תודה על מה שקיבלנו ושממנו אנחנו נותנים לאחרים.