האם הצר שממנו הדובר מבקש להינצל הוא בהכרח אויב חיצוני, או שאפשר לקרוא חלק מן הפיוט כאילו האויב הגדול נמצא גם בתוך האדם עצמו?

ביצוע: יניב מדר. מתוך הערוץ Darbuka.

כן. בהחלט אפשר לקרוא את “הצר” בשתי שכבות בעת ובעונה אחת - כאויב חיצוני ממש, וגם כאויב פנימי. ודווקא הקריאה הכפולה הזאת הופכת את הפיוט לעמוק הרבה יותר.

ברובד הפשוט, יש בפיוט לשון ברורה של מצוקה חיצונית: “פדה עבד לך צועק מיד רודיו וקמיו”, “צועק מתגרת צר”. כלומר, הדובר מתאר רודפים, קמים וצר שמאיים עליו מבחוץ. אין סיבה למחוק את המשמעות הזאת.

אבל אם מסתכלים על הפיוט כולו, מתברר שהאיום הראשון שמופיע בו בכלל אינו אויב חיצוני.

הפיוט נפתח ב”בזכרי על משכבי זדון לבי ואשמיו”.

כלומר, עוד לפני שמופיעים רודפים וקמים - כבר מופיע אויב שנמצא בפנים: הלב עצמו.

וכאן מתחילה האפשרות לקריאה עמוקה יותר.

הדובר אינו אומר רק: מישהו רודף אותי.

הוא אומר גם: יש בתוכי זדון, אשמה, תאווה, פשעים, מעשים שאני מתבייש בהם, ודברים שעליהם אני מנסה אולי להצטדק.

לכן אפשר לקרוא את הפיוט כאילו יש בו שני “צרים”:

• הצר החיצוני - הרודף, האויב, הגלות, המציאות הקשה
• הצר הפנימי - היצר, האשמה, התאווה, ההצטדקות העצמית והחטא

והדבר המרתק הוא שהמשורר אינו מפריד ביניהם באופן חד.

כשהוא אומר “מן המצר”, אפשר להבין מצר ממשי. אבל בתוך ההקשר של הפיוט, האדם נמצא גם במצר נפשי: הוא לכוד בין מה שעשה לבין מה שהיה רוצה להיות.

יש כאן, כפרשנות ספרותית, מעין מהלך:

בהתחלה הוא חושש ממה שבתוכו.

אחר כך הוא מבקש הצלה ממה שמחוץ לו.

ואז הוא חוזר שוב אל עצמו ומודה בפשעיו.

כלומר, בכל פעם שנדמה שהסכנה נמצאת “שם בחוץ”, הפיוט מחזיר את המבט פנימה.

וזה נעשה חריף במיוחד בבית:

“מה יתאונן ויאמר מה ידבר ויצטדק”

כאן כבר אין רודף חיצוני. האדם ניצב מול עצמו ומול הקב”ה, ומגלה שאחד המכשולים הגדולים שלו הוא עצם הרצון להצטדק.

וזו נקודה חזקה מאוד.

לפעמים האויב הפנימי אינו רק החטא עצמו.

לפעמים האויב הוא הסיפור שהאדם מספר לעצמו כדי לא להשתנות.

“לא באמת אשמתי.”

“לא הייתה לי ברירה.”

“כולם עושים כך.”

“אני דווקא בסדר.”

הפיוט שובר את המנגנון הזה. הוא אומר, למעשה: מה כבר ידבר האדם ויצטדק?

ואז קורה דבר יפה: ברגע שהאדם מפסיק להילחם כדי להוכיח שהוא צודק, הוא יכול להתחיל לבקש רחמים.

וזה גם מסביר למה הפזמון החוזר כל כך משמעותי.

“נפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו”

אם הצר הוא רק אויב חיצוני, הפזמון אומר: הצילני ממנו.

אבל אם הצר נמצא גם בתוכי, הפזמון מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר:

הצילני גם ממני.

לא במובן של מחיקה עצמית, אלא במובן של חילוץ מן הדפוסים, התאוות והחטאים שהאדם עצמו נעשה שבוי בהם.

וזה מתחבר יפה לביטוי “מנוסתי בצרתי”.

בקריאה רגילה: ה’ הוא המקום שאליו אני בורח כשהאויב רודף אחריי.

בקריאה הפנימית: לאן בורחים כשהאויב נמצא בתוכך?

אי אפשר פשוט לרוץ למקום אחר.

ולכן המנוסה אינה גיאוגרפית. היא רוחנית.

האדם “בורח” אל הקב”ה דווקא מפני שהוא אינו יכול לברוח מעצמו.

זו בעיניי אחת הקריאות החזקות בפיוט: הדובר אינו מבקש רק שהקב”ה ישנה את המציאות סביבו. הוא מבקש שהמפגש עם הקב”ה ישנה גם אותו.

וזה גם יכול להסביר את המעבר בסוף אל “חצות לילה”. בתחילת הפיוט הוא שוכב במיטה וזוכר את חטאיו. בסופו הוא כבר קם יחד עם “עבדיך”.

אפשר לראות בזה מסלול סמלי:

משכב -> זיכרון החטא -> תחנונים -> וידוי -> הכנעה -> קימה.

כלומר, האדם שמתחיל כשהוא כלוא בתוך מחשבותיו, מסיים כאדם שקם.

אז מי הוא ה”צר”?

ברובד הפשוט - אויב חיצוני.

אבל ברובד הדרשני והספרותי אפשר בהחלט לומר שהפיוט רומז לכך שהאויב הקשה ביותר עשוי להיות גם זה שאדם נושא איתו לכל מקום: זדון לבו, תאוותיו, חטאיו והצורך שלו להצדיק את עצמו.

ואולי זו הסיבה שהמשורר אינו מסתפק בבקשת “הצלה”.

הוא מבקש פדיון.

כי הצלה היא לצאת מסכנה.

פדיון הוא לצאת משעבוד.

והשעבוד העמוק ביותר בפיוט עשוי להיות לא רק לאדם אחר - אלא לגרסה של עצמנו שאיננו מצליחים להשתחרר ממנה.

מאמרים נוספים בסדרה על הפיוט ״בזכרי על משכבי״:

• מדוע בחר ר’ יהודה אבן בלעם לחזור שוב ושוב דווקא על ״נפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו״?
• כמה רמזים ללשון התנ״ך מסתתרים בתוך הפיוט, ומה משתנה במשמעות שלהם כאשר המשורר שוזר אותם יחד לתפילה אחת?
• מה מיוחד ברגע שבו הדובר מפסיק לדבר על עצמו ומזכיר את ״עבדיך״, ״זכות אבות״ ו״עדתך״?