מה מיוחד ברגע שבו הדובר מפסיק לדבר על עצמו ומזכיר את ״עבדיך״, ״זכות אבות״ ו״עדתך״, ומה זה מלמד על היחס בין תשובה אישית לזהות לאומית?
אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו
וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְדוָד כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַּאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְדוָד כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
וְיִוָּדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִּגְרַת צַר
אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְדוָד כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָּשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
מַה יִּתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק
הֲלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְדוָד כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִּזְכֹּר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם
וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְדוָד כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
ביצוע: מאיר בנאי ז״ל.
זה אחד הרגעים המכריעים בפיוט, כי כאן התפילה משנה גודל.
עד אותו שלב הדובר עסוק בעיקר בעצמו: בחטאיו, בזדון לבו, בתאוותיו, בפשעיו, במצוקתו ובבקשת ההצלה שלו. גם כשהוא פונה אל הקב”ה, נקודת המוצא היא “אני”.
אבל בבית האחרון משהו נפתח.
פתאום מופיעים:
“עבדיך”
“זכות אבות”
“עדתך”
“יעקב”
כלומר, הדובר מפסיק להיות רק אדם יחיד שעומד מול הקב”ה, והוא מגלה שהוא חלק מסיפור גדול ממנו.
ופה טמון רעיון עמוק מאוד על תשובה.
אפשר לחשוב שתשובה היא עניין פרטי לחלוטין: אדם חטא, אדם מתחרט, אדם מבקש סליחה.
אבל הפיוט מציע קריאה אחרת: התשובה האישית מגיעה לשיאה דווקא כשהאדם מפסיק לראות את עצמו כיחידה מבודדת.
הוא אומר, במובן הספרותי:
אני לא רק “אני”.
אני אחד מ”עבדיך”.
אני בן לאבות.
אני חלק מ”עדתך”.
אני שייך ליעקב ולסיפור של עם ישראל.
זה משנה את כל עמדת המתפלל.
בתחילת הפיוט הוא כמעט עומד לבד מול ספר חייו.
בסוף הוא עומד בתוך עם.
והמעבר הזה חשוב במיוחד בגלל מה שקדם לו.
האדם כבר הודה שאין לו הרבה במה להתגאות. הוא שאל מה יוכל לומר וכיצד יוכל להצטדק. הוא הכיר בשבריריותו.
ואז עולה שאלה קשה:
אם אין לי זכויות מספיקות משל עצמי, על מה אני יכול לעמוד?
והתשובה של הבית האחרון היא: אולי אינך עומד רק מכוח עצמך.
אתה עומד בתוך ברית של דורות.
זו לא מחיקה של האחריות האישית. להפך.
הפיוט לא אומר: האבות היו צדיקים, לכן לא חשוב מה עשיתי.
הוא כבר הכריח את האדם לעבור דרך הווידוי וההכרה באשמה.
רק אחרי שהאדם לקח אחריות, הוא מרשה לעצמו להזכיר את האבות ואת העדה.
וזה הבדל עצום.
אם אדם משתמש בזכות אבות כדי לברוח מהאחריות שלו, זו התחמקות.
אבל אם הוא קודם מודה באמת במעשיו, ואז אומר: למרות מה שאני, אני עדיין חלק מסיפור קדוש וארוך יותר ממני, זו כבר תקווה.
לכן אפשר לראות כאן שני כוחות שפועלים יחד:
- תשובה אישית אומרת: אני אחראי למעשיי.
- זהות לאומית אומרת: אני לא מתחיל מאפס.
אני נושא איתי עבר.
אני נושא זיכרון.
אני נושא שייכות.
אני נושא גם אחריות להמשך.
ויש כאן עוד נקודה יפה מאוד.
המילה “עדתך” לא רק מכניסה את הציבור לתפילה. היא משנה את היחסים בין הדובר לבין הקב”ה.
כל עוד הדובר אומר “אני”, הוא יכול לחשוש שהקשר שלו עם הקב”ה תלוי כולו במצבו המוסרי ברגע הזה.
אבל כשהוא אומר “עדתך”, הוא מזכיר קשר רחב יותר.
לא רק אני פונה אליך.
אנחנו שלך.
זו כבר שפה של שייכות.
וכאן התשובה מקבלת ממד לאומי.
החטא אולי התרחש אצל היחיד, אבל השיבה מתרחשת בתוך העם.
יש בזה משהו כמעט פרדוקסלי:
בתחילת הפיוט האדם זוכר את מה שמפריד בינו לבין הקב”ה.
בסוף הוא זוכר את מה שמחבר אותו.
וזה גם מסביר למה מופיעה “זכות אבות”.
ברמה הספרותית, זיכרון החטא בתחילת השיר מקבל בסוף תשובת נגד בדמות זיכרון האבות.
בהתחלה:
האדם זוכר את אשמותיו.
בסוף:
הוא מבקש מהקב”ה לזכור את אבותיו.
שני זיכרונות עומדים זה מול זה.
זיכרון אחד מכביד.
זיכרון אחד מחזיק.
וזה מהלך יפהפה.
האדם אומר למעשה:
אם תסתכל רק על מה שאני עשיתי, אין לי הרבה לומר.
אבל אם תסתכל גם על הסיפור שאליו אני שייך, על הדורות שלפניי ועל העדה שאני חלק ממנה, אולי אפשר לראות אותי לא רק כחוטא בודד אלא כחלק מעם שמנסה שוב ושוב לשוב.
וכאן מגיע בעיניי הרעיון החזק ביותר:
בפיוט הזה, תשובה אינה רק חזרה של האדם אל הקב”ה. היא גם חזרה של האדם אל השייכות שלו.
כל עוד הוא כלוא בתוך האשמה שלו, הוא לבד.
כשהוא מגיע אל “עבדיך” ו”עדתך”, הוא שוב חלק ממשהו.
ולכן דווקא הבית האחרון יכול להיקרא כשיא של התהליך.
הדובר מתחיל בשאלה:
מה עשיתי?
ומסיים בשאלה אחרת לגמרי:
למי אני שייך?
והתשובה לשאלה השנייה אינה מוחקת את הראשונה, אבל היא נותנת לה אופק.
וזה אולי מה שהפיוט מלמד על היחס בין תשובה אישית לזהות לאומית:
תשובה אמיתית איננה רק תיקון העבר הפרטי.
היא גם חידוש הקשר אל השרשרת.
האדם אומר:
אני אחראי למה שעשיתי, אבל אינני רק סכום הכישלונות שלי.
אני גם בן של מסורת.
חלק מעדה.
חוליה בסיפור.
ומכאן נולדת האפשרות לקום.
לא במקרה הפיוט, שהתחיל באדם על משכבו, מסיים בקהילה שקמה בחצות.
זו פרשנות ספרותית, אבל היא יושבת היטב על המבנה של השיר:
בהתחלה אדם אחד שוכב וזוכר את חטאיו. בסוף עם שלם קם ומתפלל.
וזה מעבר עצום - מאשמה פרטית לזהות משותפת, ומבדידות לשייכות.
מאמרים נוספים בסדרה על הפיוט ״בזכרי על משכבי״:
- מדוע בחר ר’ יהודה אבן בלעם לחזור שוב ושוב דווקא על ״נפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו״?
- כמה רמזים ללשון התנ״ך מסתתרים בתוך הפיוט, ומה משתנה במשמעות שלהם כאשר המשורר שוזר אותם יחד לתפילה אחת?
- האם הצר שממנו הדובר מבקש להינצל הוא בהכרח אויב חיצוני, או שהאויב הגדול נמצא גם בתוך האדם עצמו?