בפיוט ״בזכרי על משכבי״ מדוע בחר ר' יהודה אבן בלעם לחזור שוב ושוב דווקא על ״נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו״?

פיוט הסליחות ״בזכרי על משכבי״ נכתב בספרד במאה ה-11 בידי ר’ יהודה אבן בלעם, מדקדק ופרשן מקרא שנולד בטולדו ועבר לסביליה. הפיוט נאמר בקהילות הספרדים ועדות המזרח בסליחות של אלול ושל עשרת ימי תשובה, בשעות שלפני עלות השחר. שם המחבר חתום בתוך הפיוט עצמו: ראשי המחרוזות מצטרפים לשם ״בלעם״, וראשי השורות של המחרוזת האחרונה מצטרפים למילה ״חזק״.

להאזנה לפיוט בביצוע ספרדי: דודו דרעי, ״בזכרי על משכבי״.

זו אחת הנקודות היפות ביותר בפיוט, כי המילה שנשמעת הכי מפחידה בו - “נפלה” - הופכת דווקא למילה של ביטחון.

הפזמון של ר’ יהודה אבן בלעם נשען באופן ברור על דברי דוד המלך לאחר חטא מניין העם. כאשר דוד נדרש לבחור בין פורענויות שונות, הוא אומר:

“וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד, צַר לִי מְאֹד; נִפְּלָה נָּא בְיַד ה’ כִּי רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.” שמואל ב, כד, יד.

כלומר, דוד אינו אומר: הצילו אותי כדי שלא אפול. הוא אומר כמעט את ההפך: אם כבר אפול - אני רוצה ליפול בידיו של הקב”ה.

ופה נמצא החידוש.

לפעמים הנפילה היא דווקא המקום הבטוח

בדרך כלל אדם שנופל מחפש במה להיאחז. אבל בפיוט הזה המתפלל מגיע למסקנה שאין לו במה להיאחז בעצמו.

כבר בתחילת הפיוט הוא זוכר את חטאיו. בהמשך הוא מודה בפשעיו, מוותר על הניסיון להצטדק, מזכיר שהאדם עשוי חומר וסופו לעפר, ולבסוף אפילו מבקש שלא להביט במעשיהם של ישראל אלא לזכור להם זכות אבות.

כלומר, ככל שהפיוט מתקדם, האדם מפשיט מעצמו שכבה אחר שכבה של ביטחון עצמי.

אין לו טענה.

אין לו הישג להציג.

אין לו דרך לומר: מגיע לי.

ומה נשאר?

ליפול.

אבל לא ליפול אל הריק.

ליפול ביד ה’.

וזה הבדל עצום.

דוד בוחר מי יחזיק אותו כשהוא נופל

ההקשר המקראי הופך את הפזמון לעוצמתי אפילו יותר. דוד נמצא אחרי חטא. הוא אינו טוען שהוא חף מפשע. להפך, קודם לכן הוא מודה בחטאו. לאחר מכן, כשהוא נדרש לבחור, הוא מעדיף להיות נתון ביד ה’, משום שרחמי ה’ רבים, ולא ביד בני אדם.

לכן, לדעתי, אבן בלעם אינו משתמש בפסוק רק מפני שהוא מתאים לסליחות.

הוא לוקח רגע של אדם אשם שאין לו לאן לברוח, והופך אותו לפזמון של כל הפיוט.

וזה בדיוק מצבו של הדובר.

גם הוא אומר למעשה: חטאתי, אין לי הצדקה מספקת, איני יכול למחוק את העבר - אבל אני יודע אצל מי אני רוצה להיות עכשיו.

זו איננה בריחה מן הדין.

זו בחירה למי למסור את עצמך בתוך הדין.

ויש כאן דבר אפילו יותר עמוק

שים לב למה שאבן בלעם עושה לפסוק.

בשמואל דוד אומר גם:

“וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.” שמואל ב, כד, יד.

אבל בפזמון, אבן בלעם עוצר לפני החלק הזה.

הוא חוזר רק על:

“נפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו”

זו בחירה ספרותית מרתקת.

מוקד המשפט כבר איננו הפחד מיד האדם. מוקד המשפט הוא האמון ברחמי ה’.

כלומר, הפסוק המקראי בנוי גם כניגוד: יד ה’ מול יד אדם.

בפיוט, מה שנשאר בתודעה שוב ושוב הוא דבר אחד:

רבים רחמיו.

וזה משנה את כל האווירה.

ולכן הפזמון משתנה בכל פעם שהוא חוזר

בפעם הראשונה, אחרי שהדובר נזכר בזדון לבו ובאשמותיו, הפזמון נשמע כמו וידוי של אדם מפוחד: אני אשם, ולכן אני מוסר את עצמי לרחמים.

אחרי הבית שבו הוא מבקש הצלה מרודפיו, אותה שורה נשמעת כבר כמו בקשת מקלט.

אחרי הבית שבו הוא מודה בפשעיו, היא נשמעת כמו אמונה שאפשר להתוודות בלי להתייאש.

אחרי הבית על האדם שגופו עתיד לשוב לעפר, היא נשמעת כמעט כמו הודאה בכך שהאדם אינו שולט אפילו בעצם קיומו.

ובבית האחרון, כאשר התפילה כבר עוברת מן היחיד אל “עבדיך”, “זכות אבות” ו”עדתך”, הפזמון כבר אינו רק תפילתו של אדם אחד.

הוא הופך לתפילתה של קהילה שלמה.

ויש כאן פרדוקס נפלא

בדרך כלל אנחנו חושבים שתקווה פירושה: אני אצליח לעמוד.

אבן בלעם מציע כאן, כפרשנות ספרותית, אפשרות כמעט הפוכה:

לפעמים התקווה מתחילה דווקא כאשר האדם מפסיק להעמיד פנים שהוא עומד בכוחות עצמו.

הוא נופל.

אבל הוא יודע לאן הוא נופל.

וזה אולי הסוד של המילים “כי רבים רחמיו”:

הביטחון של המתפלל אינו מבוסס על השאלה כמה הוא צדיק.

הוא מבוסס על השאלה מי הוא הקב”ה שאליו הוא פונה.

לכן החזרה אינה סתם פזמון מוזיקלי. היא העוגן של כל השיר. בכל בית המשורר מגלה עוד סיבה מדוע אין לו על מה להישען בעצמו, ובכל פעם הוא חוזר לאותה תשובה:

לא על זכויותיי אני נשען.

לא על כוחי.

לא על יכולתי להצדיק את עצמי.

אני מעדיף ליפול ביד מי שרחמיו רבים.

וזה מה שהופך את ה”נפילה” כאן מדימוי של ייאוש לדימוי של אמונה.

מעניין לציין שבנוסח המקביל בדברי הימים נאמר: “אֶפְּלָה נָּא בְיַד ה’, כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד, וּבְיַד אָדָם, אַל אֶפֹּל.” (דברי הימים א, כא, יג). גם שם לב המשפט הוא אותו רעיון: ברגע שבו אין אפשרות להימלט מן המשבר, הבחירה שנותרה היא לבטוח ברחמים.

מאמר נוסף בסדרה על הפיוט ״בזכרי על משכבי״:

• כמה רמזים מקראיים מסתתרים בתוך הפיוט, ומה משתנה במשמעות שלהם כאשר המשורר שוזר אותם יחד לתפילה אחת?