פרשת קרח - עלייה ראשונה

לא כל מרד נשמע כרעם. לפעמים הוא עטוף במילים יפות, בטענות צדק, בלבושים של אידיאלים. העלייה הראשונה בפרשת קרח היא שיעור על מנהיגות, קנאה וקדושה, ועל הסכנה שבבלבול ביניהן.

הפרשה נפתחת במילים טעונות: “וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר… וְדָתָן וַאֲבִירָם… וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת” (פסוק א). קרח, בן שבט לוי ממשפחה מיוחסת, מקים מחלוקת. אך הוא לא לבד. אליו מצטרפים בני ראובן ונשיאים מתוך העדה. רש”י על הפסוק מביא את לשון חז”ל: “אוי לרשע ואוי לשכנו”. קרח שוכן בסמיכות לבני ראובן, וביחד הם יוצרים חבורת מרידה מחושבת.

והטענה? “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים… וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְדוָד” (פסוק ג). לכאורה שוויון רוחני, אך מתחת לפני השטח בוערת להבה: לא ויכוח על ערכים, אלא מאבק על מעמד.

משה מגיב לא בזעם, אלא בנפילה: “וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו” (פסוק ד). מדרש תנחומא קרח (סימן ד) מבאר שזה הסירחון הרביעי של עם ישראל, אחרי העגל, המתאוננים והמרגלים, ומשה אין בידו עוד במה לבקש רחמים. הכאב כפול: גם המרד עצמו, וגם התחפושת הצדקנית שהוא לובש.

משה מציע מבחן: קטורת, סמל הקודש. מי שיבחר בו יְדוָד הוא הקדוש. ואז הוא פונה ישירות לבני לוי: “הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם… לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְדוָד וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם” (פסוק ט). הפסוק הבא חושף את המניע: “וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה” (פסוק י). הם רוצים לא רק את שירות הלוויה שכבר ניתן להם, אלא גם את הכהונה. לא שליחות, אלא שררה.

רש”י על פסוק ו מנסח את הקושיה במילים חדות, בפיו של משה: “אנו אין לנו אלא ה’ אחד, ארון אחד, ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד”. עבודת הקודש אחת היא, ולא ניתנת לחלוקה לפי מספר המתחרים.

וכשמשה מזמין את דתן ואבירם, הם עונים בתעוזה מקפיאה: “הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר” (פסוק יג). הם מעוותים את סיפור יציאת מצרים וקוראים למצרים “ארץ זבת חלב ודבש”. הפוך מן האמת. וכשהאמת קורסת, גם הקדושה עצמה הופכת לכלי נשק.

המשנה באבות (ה:יז) מסכמת: “איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו”. כשהקריאה היא לקדושה אמיתית, היא מרחיבה. כשהקריאה היא לשררה בכסות של קדושה, היא בולעת את בעליה. קרח לא ביקש כהונה. הוא ביקש “גם כהונה”. וזה כל ההבדל.