פרשת קרח - עלייה שנייה

הוויכוח מתלהט. קרח ועדתו עומדים כעת לא רק מול משה ואהרן, אלא מול הקדושה עצמה. העלייה השנייה בפרשת קרח מובילה לרגע של מפגש טעון בין שאיפה, עיוורון, וגילוי שכינה.

דתן ואבירם מסרבים לעלות, וכשהם מדברים, זועקת מתוכם המרירות: “אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם” (פסוק יד). הם מהפכים את המציאות. מצרים, אותה ארץ שעבדה את ישראל בפרך, מוצגת כאן כארץ זבת חלב ודבש. והארץ המובטחת? איננה נראית באופק. כך פועלת קנאה: היא מעוותת את המבט, הופכת עבדות לגאולה ואת הדרך לגאולה לשקר.

תגובת משה נקייה ועמוקה: “לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם” (פסוק טו). משה, שצמח בבית פרעה והפך למנהיג ישראל, מעיד על עצמו ביושר מוחלט. לא נטל דבר, לא השתמש בתפקידו למען עצמו. מנהיגות אמיתית אינה שואבת, אלא נותנת.

העימות מגיע לשיאו: שני הצדדים מוזמנים למבחן הקטורת, עבודת הקודש שדורשת ניקיון פנימי מוחלט. “וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ… חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ” (פסוק יז). מאתיים וחמישים נשיאים, כל אחד עם מחתתו, מול אהרן.

ובאותה שעה, רש”י על פסוק יט חושף מה קרח עשה ברגעים שלפני הזריחה: “בדברי ליצנות, כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד? איני מקפיד אלא בשביל כולכם, אלו באים ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה”. הוא לא הסתפק במחתה. כל הלילה הוא עבר בין השבטים, מעטר את המאבק האישי שלו בלבוש של דאגה כללית.

ואז מגיע הרגע: “וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְדוָד אֶל כָּל הָעֵדָה” (פסוק יט). רש”י מבאר: כבוד יְדוָד “בא בעמוד ענן”. קרח הקהיל קהל מאחוריו, והשכינה השיבה בעמוד ענן. כאן כבר לא מאבק רעיוני. זו התנגשות חזיתית עם הבחירה האלוקית.

ההבדל בין משה לקרח חד ככל שיכול להיות. משה עומד בידיים ריקות מול יְדוָד, מעיד שלא נטל אפילו חמור. קרח מחזיק מחתה, קהל גדול, ולשון של ליצנות בלילה. המבחן האמיתי של עמדה אינו אם היא נשמעת צודקת לקהל, אלא אם היא נשארת על עומדה גם מול עמוד הענן.