פרשת קרח - עלייה שלישית

ברגעים של רתיחה מתגלה ההבדל בין מי שמונהג על ידי רגש נקמה לבין מי שמונהג על ידי שליחות. העלייה השלישית בפרשת קרח היא שיא הסיפור: רגע ההתגלות, ההתבדלות, והאמת שאינה ניתנת לערעור.

הקדוש ברוך הוא אומר למשה ולאהרן: “הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע” (פסוק כא). תגובתם פלא של חמלה. הם נופלים על פניהם וזועקים: “הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף” (פסוק כב). רש”י על “אֱלֹהֵי הָרוּחֹת” מבאר: “יודע מחשבות, אין מידתך כמידת בשר ודם”. מי שיודע מחשבות יודע לבדל את האחד מן הכלל. אל תדון את הציבור בעוון היחיד.

ההנחיה משתנה: “הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם” (פסוק כד). משה קם והולך אליהם בעצמו, וזקני ישראל הולכים אחריו. אבל דתן ואבירם עומדים בעיקשות, “נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם” (פסוק כז). אפילו כשהדין מתקרב, הם לא זזים.

ואז באה ההכרזה הנוקבת של משה: “וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְדוָד וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ” (פסוק ל). ולפני שהמילים מתייבשות באוויר: “וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם… וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ” (פסוקים לא-לב). משה הציע מבחן ברור, והאדמה ענתה ברגע.

ומיד אחר כך אש יוצאת מאת יְדוָד ואוכלת את מקריבי הקטורת: “וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ” (פסוק לה). גם אלו שהצטרפו, שניסו לגעת בקודש בלי שליחות אמיתית, נענשים יחד.

אבל התורה לא משאירה את האש כסוף. היא מורה לאלעזר לרקע את מחתות הנחושת ל**“צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ”** (יז:ג). רש”י על “וְיִהְיוּ לְאוֹת” מבאר: “לזכרון, שיאמרו: אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו”. המחתות הופכות לעדות לא נשכחת על המזבח עצמו.

ומילה אחרונה, אולי החשובה מכולן. למרות כל האותות והמופתים, ביום שלמחרת העם כולו מלין שוב: “אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְדוָד” (יז:ו). אדמה נבקעת, אש יורדת, ועדיין יש מי שמספר את הסיפור הפוך. מחלוקת שליבה רגשי ולא עקרוני אינה נפתרת במופת, גם כשהמופת מהמם. היא נפתרת רק כשהלב מסכים לראות.