פרשת שלח לך - עלייה שלישית

יהושע בן נון וכלב בן יפונה ממשיכים לנסות לחזק את העם:

“אִם־חָפֵץ בָּנוּ יְדוָד וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר־הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּֽידוָד אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּֽירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַֽידוָד אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם” (במדבר י”ד, ח–ט)

התגובה קשה: “וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים” (שם י)

ואז מופיע כְּבוֹד יְדוָד באוהל מועד. ה’ מביע כעס עמוק על כך שעם ישראל שוב אינו מאמין למרות כל האותות והניסים. הוא אומר למשה: “עַד־אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד־אָנָה לֹא־יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ” (שם י”א)

משה מתפלל ומתחנן שיסלח להם, ומזכיר את מידות הרחמים, עד שהקב”ה עונה: “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” (שם כ)

אך נגזרת גזירה: כל הדור שראה את הניסים לא ייכנס לארץ, חוץ מכלב: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה” (שם כ”ד)

רעיון למחשבה כשאדם עומד מול דעת קהל שונה – נדרשת “רוח אחרת” כדי לדבוק באמת. כלב לא הושפע מהפחד הכללי. הוא ראה את המציאות אחרת – לא מתוך תמימות, אלא מתוך אמונה.

משה, בתפילתו, מלמד אותנו מהו כוח הסנגוריה: לא לעזוב את העם גם כשנופלים, אלא להילחם עליהם בתפילה ובתחנונים.